אזור הנוחות יכול להפוך ל"אזור נכות" מגביל. עד לפני 11 שנים הייתי "חיית יבשה" והיה לי פחד ממים, במיוחד מהים. צילמתי קיאק אדום בוהק שעמד על החוף ולכד לי את העין, וליבי יצא אל הים... אבל אפילו לא יכולתי לדמיין שאצליח לחצות את מחסום הפחד ולנסות. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מבקשת הלב שלי לחוויה חדשה - ותוך פחות משנה, אחרי שעשיתי קורס שחיית TI כדי להרגיש בטוח יותר ונרשמתי לקורס חתירה, כבר חתרתי בים!
החתירה עם חברים בכל עונות השנה הפכה להיות חלק מאורח החיים שלי ותוספת משמעותית של אנרגיה, שמחה ותחושת חיות.
כשאני פוגשת מלווים, אני יכולה לשמוע את הפער שבין הרצונות לפחדים, שבאים לביטוי ב"מחשבות מעכבות": שלא נצליח, שזה (כבר) לא בשבילנו, שזה בלתי אפשרי, שזה רק לאמיצים. מפחיד "לצאת מאזור הנוחות" אבל לא חייבים לצאת ממנו. אני מזמינה אותם לבדוק אם הם יכולים רק להרחיב אותו מתוך בחירה והקשבה לעצמם, לאט ובטוח. אני מלמדת אותם להבחין במחשבות המעכבות, לא להאמין ל"סיפורים" שהמוח ההישרדותי שמגן עליהם ממציא, להחליף את המחשבות המעכבות במחשבות מקדמות ולפעול מתוך בחירה. זה מרגש לראות את השמחה והברק בעיניים כשהם חווים את השינוי - זו תנועה מתוך הכיווץ והפחד אל היכולת להגשים את עצמם. ואני... כבר יותר מעשר שנים בים. בכל פעם שאני חותרת, זה מרגש אותי ולא מובן מאליו. אני מודה לעצמי על היכולת להקשיב למחשבות המעכבות שהיו לי ולפעול אחרת, להחליף אותן במחשבות מקדמות, לנסות את מה שמסקרן ומזמין ובא לי, להקשיב לפחד שעולה בי אבל לא לתת לו לנהל ולשתק אותי, להסכים ללמוד, להתרחב ולצמוח, להגשים את עצמי בחיים עם פחות מגבלות פנימיות :)