אין זוג שלא חווה פערים בצרכים ורצונות ובחשק המיני בפרט. בכלל לא בטוח שהבדלי הליבידו (רמת הדחף המיני) הם מגדריים. מהתצפית שלי בשנים האחרונות מבינה יותר ויותר שזה עניין אישי - יש נשים עם צורך מיני גבוה יותר מהגבר שאיתן, ולהיפך. צורך מיני הוא דבר משתנה לאורך החיים, וכמובן מושפע ביחסים ארוכי טווח שבהם יש שגרה ושחיקה, וכאן תשומת הלב והתקשורת בין בני הזוג יכולה לעשות שינוי. אצל נשים, המחזור החודשי ותקופת ההריון, הלידה וגידול התינוק משפיעים הורמונלית, ובשנות ה-40-50 ואילך נשים יכולות לחוות שיא מיני וגברים עשויים לחוות ירידה, וזה מאד בהכללה.
חברתית, לגברים יכולים להחצין מיניות ונשים פחות, והתניה חברתית זו משפיעה על ההתנהגות המינית לאורך זמן (מיניות כמעוררת פחד, אשמה ובושה).
זוג צעירים ממש לפני חתונה הגיע לקליניקה עם חוויה מכווצת ומרחיקה של פער במיניות. ככל שהיא היתה תובענית יותר כלפיו, כך הוא לא הצליח לתפקד, הלך והתרחק. אפילו חשבו לבטל את החתונה. מזל שיכלו להוקיר את כל הטוב שיש ביניהם ורצו שינוי. תוך כמה פגישות קצרות היא הבינה שנוצרה דינמיקה של לחץ מצידה, שהוא כן חושק בה (בניגוד למה שהרגישה), אבל מרגיש "לא מספיק". ברגע שעשתה שינוי ונרגעה, למדה לתקשר איתו את הצורך בקרבה ולאו דווקא באקט מיני מלא, הוא נפתח והתקרב מחדש, התשוקה התעוררה בו וגם החתונה התקיימה בהמון אהבה ותשוקה שניצתה ביניהם מחדש.
ביחסים, ובפרט ביחסים ארוכי טווח של שנים, תקשורת מקרבת שיוצרת הבנה, אמפטיה וחיבור היא המפתח למיניות מחוברת וקשובה, שיכולה להשתנות, להתרחב ולצמוח ביחד עם הצרכים המשתנים של בני הזוג, בלי שיחוו ריחוק ותחושת דחיה, כשלאחד מהם צורך מיני גבוה יותר. היכולת לתקשר על הצרכים שלנו במיניות (גם אם לא לגשר לגמרי), מאפשרת לנו להישאר בקרבה, מובן ומוכל ולקבל תיקוף לצרכים ולרגשות שלנו, וזה המון! אל תוותרו על החיבור הטוב שאפשרי לכם, אף פעם לא מאוחר להתקרב, לזכור איפה התחלתם ולחזור להרגיש אהובים ונחשקים.